תשובה מאת ראב"ד העדה החרדית
ר' משה שטרנבוך שליט"א
ער"ח סיון תשס"ד
אודות פאות נכריות בשוק היום משער טבעי או בתערובת שער טבעי, שנתברר שהרבה מהם שמכונים אירופאי, מקורם מהודו, ונגזזו בפולחן עבודה זרה, ולאח״כ נמכר ליצרני הפיאות שמעברים אותו לייצור הפאות עד שמקבל תחושה של שעד אירופאי, ויש להם דין תקרובת ע״ז ממש כמו שיבואר לפנינו.
הנה בהודו לפי האמונה העתיקה שלהם המכונה ״הינדו״ הם עובדי עבודה זרה ממש כימי קדם, ואחד מדרכי פולחנם להאליל, הוא בהקרבת שערותיהם לאליל, בזה שמגלחין שערותיהם להאליל, וזה סדר פולחם, כי אצל ההינדים השער הוא החלק החשוב – הנעלה ביותר של האדם, בפרט אצל הנשים ההינדיות שער ראשן אינו רק ענין של יופי אלא זהו גאוותן, ולא מגלחות שערותיהן אלא בדרך הקרבה להאליל, ובדרך כלל כאשר רוצה ההינדי לבקש בקשה רצינית מן האליל הוא נודר שאם תתמלא בקשתו יבוא לטירופטי – מקומו של האליל, ויקריב שם את שערו, ולדבריהם רבבות נושעו ונושעים על ידי פולחן זה, ומאות מליונים כפשוטו מאמינים באמונה טפילה זו, ובאופן ממוצע מידי יום ביומו כ-25,000 איש מקריבים שערותיהם לאליל הנמצא שם, (מתוך כ-50,000 איש שפוקדים את המקום), ויודעים הם שהשערות נמכרות לצורך רווחי לכומרים ולמקום, וגם מבחוץ לאולם הגזיזה יושבים אנשים הגרים שם ומוכרים את השערות בצורה של פאות או כל מיני מוצרים אחרים של שער, כי עיקר הפולחן הוא גוף ההתגלחות להאליל, ולא איכפת להם מה קורה עם השערות לאחר מכן, (ועי׳ רשב״א ע״ז נא: ד״ה ואותן).
ולפנים עובדי האלילים הסתפקו בגילוח לבד ואח״כ זרקו השערות לאשפה, וגם היום כוונתם להקריב שערם לכבוד האליל, ורק בשנים האחרונות שהתפתח שוק גדול לשערות הרי הם מוכרים את השערות של הנשים (לאחר המיון) לסוחרי ומשווקי שערות לייצרני הפאות, ומיובאות לכל המזרח הרחוק סין וקוריאה, ואירופה וארה״ב, וכפי הנשמע הנשים שמה מטפחות מאוד שערותיהן, ומידי ערב מושחות שערותיהן בשמן קוקוס ומועיל לטיב ויופי הפיאה נכרית, והתיפלה מרויחה מליוני דולרים בשנה מעסק זה של מכירה השערות.
והנה בפולחן זה של גזיזת השערות לעבודה זרה, נאסרו השערות בהנאה מדין תקרובת עבודה זרה, וכמפורש בשו״ע יו״ד סי׳ קל״ט סעיף ג׳ דבדבר שאין מקריבין ממנו בפנים נאסר כשעשה ממנו כעין זביחה או כעין זריקה המשתברת, והוא דרך לעובדה באותו דבר, ואפילו כשאין דרך לעובדה בזה הענין, נאסר מפני ששבירת המקל דומה לזביחה, ע״ש, ומקורו מדברי הגמ׳ ע״ז (נא.) דבשבירת מקל לע״ז או בצירת ענבים לע״ז נאסר מדין תקרובת עבודה זרה וכן פירשו רש״י והתוס׳ והרא״ש והטור והרמב״ם והראב״ד, [ודלא כהרמב״ן והריטב״א], וע״ע במאירי ע״ז נא ד״ה ספת שכל חתיכה תולדה דזביחה, וא״כ שערות אלו דין תקרובת ע״ז עליהן וכיין נסך שנתנסך לפני ע"ז.
וגם בשוחט או גוזז שלא בפני עבודה זרה, פשיטא דנאסר מדין תקרובת עבודה זרה, וכמפורש בתוס׳ חולין דף מ׳ ע״א (ד״ה לפני) דאפילו לר׳ יהודה בן בתירה דס״ל בניסוך היין דלא נאסר אלא בנתנסך בפני ע״ז, בשחיטה מודה שנאסר גם שלא בפניה, וטעמא דמילתא, או כמבואר בחינוך (מצוה קיא) דשאני שחיטה דהוי מעשה גדול גם שלא בפניה ורק ניסוך היין לא הוי מעשה גדול אלא בנתנסך בפניה, או כמבואר בספר עבודת עבודה (להגרש״ק) ע״ז נט: דשאני ניסוך דאין הדרך לנסך אלא בפניה, ולכן ס"ל לריב״ב דאינו נאסר אלא בנתנסך לפניה, אבל שחיטה דדרך לשחוט גם שלא בפני ע״ז נאסר גם בנשחט שלא בפניה ע״ש, ושני טעמים אלו שייכים כמו כן בגזיזה, וק״ו דלחכמים דפליגי אר׳ יהודה ב״ב דנאסר, וכן מפורש בחידושי הרשב״א (ע״ז נא) דבבצירה או לישה שלא בפני הע״ז ג״כ נאסר מדין תקרובת ע״ז, וביותר מזה מבואר בגמ׳ (ע״ז נא:) בסוגיא דקלקלין, עי״ש תוד״ה אפילו, ובמהר״ם שם, ועי״ע חידושי הרשב״א שם, ובשו״ע סי׳ קלט סעיף ה׳, והדברים ברורים. ומלבד כל זה הרי מסתפרין במקום מיוחד, ועליו מתנוסס פסל גדול, ולכאורה נחשב בפניה ממש, (וק"ו כפי מה ששמעתי שמספרים מול תמונה של הפסל).
והנה גם הספר שמגלח השערות הוא א׳ מהכת הטמאים ושייך לדתם, ומאמין באמונתם הטפילה, ובודאי נהנה כשמספרים לכבוד האליל ומתכוין לע"ז, וכיון שהוא עושה מעשה ההתגלחות שזהו הקרבן לעבודה זרה, א״כ הוא הוא העושה עיקר העבודה להאליל והוי תקרובת ע״ז, ועוד שבתקרובת ע״ז כל שעושה מעשה לשם ע״ז אף כשאינו עיקר הפולחן, חשיב תקרובת ע״ז, וכמבואר בגמ׳ ע״ז (נ״א) דבצירת פרכילי ענבים נאסר משעת בצירה, כיון שבצרן מתחילה לכך, וכמבואר ברשב״א (ד״ה פרכילי וד״ה ואותן) דכל שא״א להביא מן השוק אלא צריך לבוצרן לשם ע״ז או ללוש לשם ע״ז חשיב תקרובת, אע״פ שעיקר הפולחן הוא בהבאה לפניה, והבצירה והלישה הוי מעשה לשמה גרידא, אפ״ה נאסר מדין תקרובת ע״ז, א״כ ק״ו במעשה הגילוח שהספר עושה לשם ע״ז.
ועוד דגם במעשה הטיית הראש של המתגלח לעבודה זרה נאסר השערות מדין מסייע כאילו היה מגלח בעצמו, ואף לפי הרבה פסוקים דס״ל דבכל התורה כולה [מלבד בפיאות הראש] מסייע אין בו ממש, עי׳ נקודת הכסף יו״ד ס׳ קצח ס״כ ומג״א ריש סימן ש"מ ומ"ב ס"ק ג' ובסי׳ שכ"ח (ס״ק י"א), כיון שהעושה המלאכה יכול לעשותו גם לולי הסיוע שלו, עי' מג״א סי' שכ״ח (סקט״ז) ומ״ב (ס״ק מ), מ״מ לגבי עבודה זרה קי״ל דאפילו בשניים שוחטין וא׳ מהם מסייע שאין בו ממש ומתכוין לע״ז נאסרה הבהמה מדין תקרובת, כמבואר בתבואות שור (שמלה חדשה סי׳ ד׳ סעיף ט״ו) וטעם הדבר משום דבשוחט לע״ז אפילו במעשה כל דהו נאסר, וכ״ש לפי שיטת הט״ז והחכ״צ (סי׳ פב) דס״ל שגם בכל התורה כולה אמרינן דגם בסיוע של הטיית הראש או הושטת אצבעו הוי כעושה מעשה בעצמו ואסור, (ועי׳ חת״ס סי׳ שכה וסי׳ שמ) שנשאר בצ״ע אי קי״ל כהט״ז או כהנקה״כ).
ואפילו אם היינו אומרים גבי עבודת פעור שאין הצואה נאסרת, כיון דהעבודה היא במעשה הפעור, ולכן אין הצואה חשיבא תקרובת, הכא פשיטא דהשערות נאסרות, דהרי בפולחן גזיזת השערות של ההינדוים נותנים מכבודם להאליל, ולכן הוי בקרבן לע״ז, וגם מעיקרא נודרים בעת צרה להאליל שאם יוושעו יגלחו השער, ולא שהעבודה הוא אך ורק לנוול את האדם המתגלח, [ובעבודת הפעור משמע בגמ' (סנהדרין סד) וברמב״ם (פ״ב ע״ז ה״ה) ומפורש להדיא בריב״ש (סי׳ ק"י), ובכסף משנה שם, דדרך עבודתה בביזוי האליל, שכתב שם מי שעובד ומכון לבזות, כיון שדרך עבודתה באותו ביזוי וכו׳, שעובדיה חושבין שהע״ז ההיא חושקת באותו בזוי כדאמרינן בפסחים (קיא:) שרא דעניותא נביל שמיה עכ״ל]. הגויים אדוקים בע״ז ומוכנים למסור כספם וזהבם ושערם, ובטוחים שאליל זה עוזר כשעושים פעולה עבורו, וידוע שיצרא דע״ז תקיף מאוד, וכאילו רואים נפלאות ממש, ואצלינו זכינו שנתבטל יצרא דע״ז, ולא אצלם.
אבל פלא הדבר שבחשש רחוק בטריפות חוששים ונמנעין, וכאן אף שזהו מחמורות שבחמורות לא פורשים, ומה עוד מחפשים איזה סברא קלושה להקל באיסור חמור כי האי, וכפי הנראה ברור האחרון כבזמנינו חוזר הקב״ה בנסיון דעבודה זרה, וה׳ יעזור ונעמוד בו.
ובעיר הנדחת נהרגין גם נשים של העובדים אף שלא עבדו, עי׳ רמב״ם (פ״ד מה׳ ע״ז ה״ו) ובכס״מ שם, ושמעתי לפרש דבעבודה זרה קפיד קוב״ה על שהיה לה למחות, וכ״ש כאן שהבעל צריך למחות באשתו ולמונעה מללבוש פאה עם ספק תקרובת ע״ז, ולא מועיל אמירת המוכר שאצלם אין מהודו שכך הטעו אותם, רק צריך בירור יסודי ומקיף במקור וכדין טריפות.
כתב הרמב״ם (פ״ז ה״ב) תקרובת עבודה זרה אסור בהנאה שנאמר ולא תביא תועבה אל ביתך, וכל הנהנה לוקה שתיים, אחת משום ולא תביא תועבה אל ביתך, ואחת משום ולא ידבק בידך מאומה מן החרם, עכ״ל, וכן כתב בחינוך מצוה קי״א ומצוה תכ״ט, אבל הרמב״ן מצוה קצ״ב חולק וס״ל דאיסור אכילה והנאה נלמד מקרא דפן תכרות ברית וגו׳ וקרא לך ואכלת מזבחו, עי״ש, וכן דעת הסמ״ג (לאוין מ״ה קמ״ח). וכל הראשונים כתבו דאיסורו מה״ת, מלבד התוס׳ ב״ק עב: שנסתפקו בזה.
ובברכות יט: אמר רב יהודה אמר רב המוצא כלאים בבגדו פושטן אפילו בשוק מ״ט אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה׳, ועי״ש דה״ה בכל ל״ת שבתורה, וע״ע שו״ע יו״ד סי׳ ש״ג ס״א דגם ברואה על חבירו הדין כן. וביו״ד סי׳ קנ״ז סעיף א׳ ברמ״א כתב דבכל לא תעשה שבתורה אם יוכל להציל עצמו בכל אשר לו צריך ליתן הכל ולא יעבור ל״ת, וכן הוא ברמ״א או״ח סימן תרנ״ו.
ובשו״ע יו״ד סי׳ קנ״ה סעיף ב׳ הביא ב׳ שיטות אם איכא דין יהרג ואל יעבור באיסור הנאה דתקרובת ע״ז, וכתב הש״ך דהסכמת הפוסקים כסברא הראשונה להקל, וכן נוטה דברי המחבר, אבל דעת א״ז הגר״א שם (סקי״ד) דגם בזה יהרג ואל יעבור כדין אביזרייהו דע״ז, והריב״ש סי׳ רנ״ה כתב שגם באיסורי הנאה של סתם יינם דרבנן אין מתרפאין בהן כלל, והובא דבריו בחכמת אדם (כלל פ״ח), ומי יערב לבו להקל באיסור יהרג ואל יעבור!
ומלבד איסור הנאה שיש בזה, אסור ג״כ להחזיקו בביתו לפי שיטת הרמב״ם והחינוך הנ״ל דאיסור הנאה נלמד מקרא דלא תביא תועבה אל ביתך, וע״ע רש״י ע״ז ס״ד. ד״ה רבנן, דהמצוה דאבד תאבדון הוא גם בתקרובת ע״ז כמו יין נסך. ע״ע קה״י בבא קמא סוף סי׳ ג׳.
וראוי להביא בזה דברי קדוש ה׳ האור החיים הקדוש על הפסוק (שמות כ״ג – כ״ד) לא תשתחוה לאלהיהם ולא תעבדם וגו׳ כי הרס תהרסם ושבר תשבר מצבתיהם, ולהיות שרצה לצוותם על הריסתם ושברונם לזה קדם לומר לא תשתחוה וגו׳ לומר שאם לא הרס ולא שיבר הנה הוא כעובד עבודה זרה, כי ה׳ תופס על המחשבה בעבודה זרה, וצריכין היכר לשלילת מחשבת ע״ז מלבם, ואין היכר אלא בשבר מצבותיהם עי״ש, ואע״פ המשמעות הפסוק והאוה״ח משמע דאיירי בשבירת ע״ז עצמה, מ״מ בודאי שגם מי שנמנע מלאבד תקרובת ע״ז יש בו נגיעה מהעבירה על הלאו דלא תשתחוה, וחיל ורעדה אחזתנו כשאין אנו מקיימין מצוה זאת. וע״ע צפנת פענח שדייק ג״כ מסנהדרין צ׳ ע״א, דבביטול מצות עשה דונתצתם מזבחותם ה״ז כעובד ע״ז ממש, ע״ש היטב, (ועי׳ תוי״ט ע״ז פ״ג מ״ח דתקרובת ע״ז חמור מע״ז גופא שמטמא באהל).
ועוד איכא כמה פרטי דינים אשר צריך ליזהר שלא ליכשל באיסור הנאה מתקרובת ע״ז, א׳ מבואר בשו"ע סי׳ קל״ג ס״א דבאיסור הנאה דיי״נ צריך לקבור אפרן לאחר שרפתן, כדי שלא יכשלו באיסור הנאה מהאפר, ב׳ גם דמי התקרובת אסור בהנאה, דתקרובת עבודה זרה תופס דמיו כמבואר בשו״ע סי׳ קל״ג בדין יין נסך, וא״כ יש מקום לחשוש מליטול דמים מסוחרי הפאות בין מהמוכרים ובין ממעצבי פאות, דדמיהן אסורים בהנאה, ואם כן מי שרוצה לקנות פאה סינטטי יזהר לשלם בצ׳יק או בדיוק כפי המחיר, שלא יכשל לקבל מהם מעות (עודף) בחשש שנתפס עליהם איסור חליפי עבודה זרה.
ודע שלפני יותר משלשים שנה הדפסתי בקונטרס ״דת והלכה״ בירור מקיף בחשש שערות מהודו, והבאתי שהדבר איסור גמור, אלא שכתבתי שם שמן הראוי שיבצעו חקירה יסודית ומקיפה, וכהיום נתברר הדבר מהרבה מקורות מוסמכים וגם נתברר ששערות הודו בטיב מיוחד, ואפילו בקוריאה או סין שלא חסר להם שערות מייבאים מהודו ומבררים בו ממנו שמשפר טיב הפאה, ויש מאות סוגי פאות שמעורב בהם שער מהודו, הרי נתבאר חומר האיסור ויש להזהר בזה וכמ"ש.
אל בנות ישראל נקרא הטהרו וחליפו שמלותיכם כי השכר רב מאוד.
משה שטרנבוך