הפסוק בתהלים אומר: "כָּל כְּבוּדָּה בַת מֶלֶךְ פְּנִימָה מִמִּשְׁבְּצוֹת זָהָב לְבוּשָׁהּ". הפסוק טומן בחובו מספר משמעויות הנוגעות בצניעות האשה.
כָּל כְּבוּדָּה, היינו, כל מלבושיה המכובדים, רק כשהיא פנימה בתוך ביתה, ורק שם ממשבצות זהב לבושה.
וכן, כבודה האמיתי של בת מלך מלכי המלכים הוא פנימה – בפנימיותה ולא בחיצוניותה. וגם פנימה – בתוך ביתה, ככתוב: "בְּיַרְכְּתֵי בֵיתֶךָ". ואזי על בת מלך כזאת נאמר: מִמִּשְׁבְּצוֹת זָהָב לְבוּשָׁהּ – שהלבוש שלה הוא משבצות הזהב, שהם גם האבנים היקרות המשובצות בזהב שלבש כהן גדול (מצודת ציון). אשה צנועה ראויה שיצאו ממנה כהנים גדולים המלובשים משבצות זהב, כפי שמבטיח הזוהר הקדוש שבניה יהיו הגונים וחשובים משאר בני העולם (פרשת נשא קכה ע"ב) וכפי שמספרת הגמרא (מסכת יומא מז.) על קמחית שמחמת צניעותה הרבה זכתה ויצאו ממנה שבעה בנים כהנים גדולים.
כתב הרמב"ם (אישות י"ג): "גנאי הוא לאשה שתהיה יוצאה תמיד פעם בחוץ פעם ברחובות, ויש לבעל למנוע אשתו מזה ולא יניחנה לצאת אלא כמו פעם אחת בחודש או פעמים בחודש כפי הצורך, שאין יופי לאשה אלא לישב בזוית ביתה".
אשה ששמחה בחלקה ומתקשטת רק בתוך ביתה לבעלה, שורה השכינה בביתה, ככתוב: זכו שכינה ביניהם (סוטה יז.), ועל כן ביתה מלא בשמחה ואהבה, וטוב ונעים לה במעונה, לכן היא לא מרגישה כלואה. כאשר צרכיה הרוחניים מסופקים לה בביתה, אין לה מה לחפש בחוץ. כל שכן אין לה צורך כזה "לראות ולהיראות", לא להיראות בפני זרים, ובוודאי לא מחפשת לראות ולא לרעות בשדות זרים