סיפור אישי שלי שקרה לי יום ראשון בלילה

השעה 11:30 בלילה.. אני יושב לי בביתי ומתכתב עם אנשים להנאתי במכשיר של רמי לוי, שומע קצת מוזיקה, והכל כרגיל כמו כל יום..

עד… שלפתע קרה מקרה הגרוע מכל, ביתי הטריה בת פחות משבועיים מקיאה ונחנקת..!!

הפאניקה מתחילה, ישר קפצתי ממקומי תופס את התינוקת בידי, בניסיון לשחרר לה את הגודש שהצטבר לה בגרון, אך ללא הצלחה.. ומנסה שוב ושוב..
אשתי צורחת ובוכה "טאטע תעזור, אני לא מסוגלת…"

ואני עם התינוקת בידיים שמפרפרת ולא מראה שום סימן של נשימות, עבר מעל דקה והתינוקת לא משתחררת, אשתי שואלת בדמעות "מה לעשות?", ואני אומר לה תחייגי 1221,

פתאום תוך כדי עבר בראשי מחשבה, אולי תשבור את הסמארטפון לזכותה? רגע אחרי אני אומר לעצמי "לא, אני לא יהיה מהפאנטים שמאמינים בסגולות האלה"
התינוקת ברגעיה האחרונים כבר כמעט ולא מנסה לנשום, כוחותיה אזלו, אני כבר על סף ייאוש, כבר מתלבט האם להתחיל החייאה, אשתי על הקו עם אנשי ההצלה וצורחת,

ואז בשניה 99 חזרתי לחדרי מעביר את התינוקת ליד אחד וביד השני תופס את הסמארטפון המכובד שרק לפני כמה דקות ישבתי איתו והתכתבתי ובכל הכח מעיף אותו לרצפה, אני רואה שהפון עדיין חי, הרמתי אותו וזרקתי אותו שוב בכח על הרצפה, וממלמל לעצמי "רבש"ע שזה יהיה במקום התינוקת", רצתי מהר למרפסת בכדי להזרים לה קצת חמצן מהאויר הצח, לא עבר חצי דקה ופתאום!! התינוקת החמודה פותחת את עיניה ומסתכלת עלי וכאילו אומרת לי אבא הכל בסדר, לא האמנתי למה שאני רואה, לרגע הרגשתי שאני חולם, אני מקריב אותה אלי לשמוע האם יש נשימות? וכן נושמת רגיל! עיניים פתוחות, רגועה כאילו לא היה כלום רגע לפני, חזרתי מהר חזרה לחדרי ואומר לאשתי, הכל בסדר, הכל בסדר, היא התעוררה, נושמת, אשתי ברגע הראשון חשבה שאני מדמיין או נטרפה עלי דעתי ח"ו, היתכן כמה דקות לא היה שום התקדמות אלא להיפך, וכאן פתאום הכל רגיל בין רגע??

לקחתי את הטלפון מאשתי שעוד היתה באמצע השיחה עם אנשי ההצלה, אמרתי להם "שלום הכל בסדר, הכל נרגע, התינוקת נושמת", הם נדהמו לשמוע ולא האמינו, התחילו לשאול ולחקור מה היה, הסברתי להם הכל, שאלו אולי בכל זאת יש צורך בכונן שיבוא לבדוק, טענתי שוב, התינוקת בריאה ושלמה, אחרי כמה בדיקות קצרות שביצעתי בעצמי כפי ההוראות שלהם, סוכם שאכן הכל בסדר בס"ד.

הודו לד' כי טוב כי לעולם חסדו!!

עד לרגעים האלה, הייתי בטוח שסיפור כזה, בחיים לא יהיה סיפור אישי משלי, אבל רבות מחשבות בלב איש ועצת ד' היא תקום,

ראיתי בחוש שבזכות ההקרבה הקשה והמרה קיבלתי את חיי ביתי מחדש.

שלמה גפנר.